בכל לבבך
התורה הקדושה מספרת, שעלו השבטים בחזרה לארץ כנען, כדי לספר לאביהם שיוסף בנו חי. והמדרש מספר, שהאחים חששו מאוד לספר לאביהם שיוסף חי, שמא מחמת ההלם תפרח נשמתו ח"ו. מה עשו השבטים? הם פנו לאחיינית שלהם, סרח, בתו של אשר הצדיק, שהייתה אחת הנכדות האהובות על יעקב אבינו ובעלת תושייה גדולה. אומר המדרש, ידעה אותה צדקת, שברגע שהיא תספר לסבא שלה על יוסף, דבר זה יכול לעלות לו בחייו, מה עשתה? המתינה לסבא שלה יעקב עד שיעמוד להתפלל תפילת שחרית, כי ידעה שבשעה שסבא מתפלל הוא לא יוכל להפסיק בדיבור ואם ישמע את הבשורה בשעת התפילה, שמא יתעכלו הדברים בלבו קמעה-קמעה ולא יאחז אותו שבץ ח"ו.
כשהתחיל יעקב להתפלל, החלה סרח לומר בלשון שאלה (ויש אומרים שהיא השמיעה את המילים האלו בנעימה): 'יכול להיות שיוסף נמצא במצרים? יכול להיות שנולדו לו שני בנים מנשה ואפרים והוא היה סנדק שלהם?'. אומר המדרש, שכמעט יצא לבו כששמע זאת, אך לא יכול היה לשאול אותה שאלות, כיוון שהיה עומד בתפילה. כשסיים את תפילתו, נכנסו האחים ואמרו לו: 'אבא, יוסף חי, יוסף חי! והוא גם מסר לך סימן.
הוא אמר שבפעם האחרונה שהייתם ביחד לימדת אותו דיני עגלה ערופה'. כששמע יעקב את הסימן, האמין להם, כיוון שהיה הסימן מובהק, שהרי לא ידעו מזה אלא שניהם בלבד. באותה שעה חיתה רוחו של יעקב וחזרה לשרות עליו רוח הקודש, ולכן ידע בוודאות שיוסף חי, שנאמר: "רַב עוֹד-יוֹסֵף בְּנִי חָי אֵֽלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמֽוּת".
יעקב יורד למצרים. וכשיוסף שומע שאביו הגיע למצרים הוא יוצא לקראתו. והתורה מספרת על הרגע המרגש הזה, שיוסף מתראה אל אביו, אל אותו אבא שייחל לראותו במשך עשרים ושתיים שנה, וכן יעקב, שמספר עליו המדרש, שעשרים ושתיים שנה היה לבוש שק, הוא לא החליף בגד אחד משקיבל את הבשורה על יוסף, אמר לבניו: "איני זז מן השק הזה, אלא כך ארד אל קברי"- בלי הילד הזה אני אמות רק עם השק הזה.
האבא והבן נפגשים ומספרת התורה: "וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל-צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל-צַוָּארָיו עֽוֹד"- יוסף רואה את אביו יעקב מרחוק, הוא לא מאמין שהוא רואה את הפנים של אבא שלו! הוא רץ אליו, מחבק אותו, בוכה ובוכה, והתורה מספרת שהבכיות לא נגמרות, הוא ממשיך לבכות: 'אבא, אבא, אבא שלי, איפה היית? אבא שלי! אבא, אתה חי! אבא, אני אוהב אותך! אבא, אם היית יודע כמה חיכיתי לראות אותך…'. וברגע הגדול הזה שואל רש"י, מדוע התורה מספרת שרק יוסף מחבק, להיכן נעלמו להם החיבוקים של יעקב, האבא שבלי הילד הזה לא רצה להישאר בחיים, מדוע לא מאוזכרות כאן הדמעות של יעקב?
עונה רש"י, באותה שעה היה קורא יעקב אבינו קריאת שמע. בדיוק באותו הרגע שראה יעקב את 'החיים' שלו, את הבן זקונים שלו, באותה שעה הוא הניח יד על העיניים ואמר 'שמע ישראל', ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך. וכשסיים לקרוא את קריאת שמע בכוונה גדולה, הוא דמע, הדמעות התחילו לנשור מעיניו ופרץ בבכי גדול וחיבק את בנו יוסף עד שאמר לו: "אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת-פָּנֶיךָ כִּי עוֹדְךָ חָֽי"- עד היום פחדתי למות בלי לראות אותך, עכשיו אני יכול למות בנחת.
ושואלים רבותינו בעלי המוסר, מדוע יעקב אבינו ברגע זה, ברגע הכי יפה בחיים שלו, דווקא אז גמר בדעתו לקרות קריאת שמע, וכי קריאת שמע לא הייתה יכולה להמתין עוד כמה דקות? הרי את כל העולם היה נותן יעקב אבינו בשביל לראות את הפנים של יוסף, מדוע דווקא עכשיו ברגעים "הגדולים" האלו, גמלה ההחלטה בלבו של יעקב לקרות קריאת שמע? עונה הרב צדקה בשם רבו, ר' עזרא עטייה זצ"ל, תדע לך, בקריאת שמע, כל יהודי ויהודי מכריז בכל יום על אהבתו את ה' יתברך. יעקב אבינו, שכל ימיו היו בצער, בכל בוקר היה מצהיר לפני הקב"ה: 'רבונו של עולם, אני מסכים לתת לך את החיים שלי'. זה דבר גדול! אך סוף סוף אילו חיים היו לו? חיים שספוגים ומהולים בכל כך הרבה צער וקדרות, חיים של הרבה דמעות…
לתת לקב"ה 'חיים שכאלו', זה לא מוכיח כל כך את הערגה לבורא יתברך, אך בשעה שראה יעקב את יוסף, באותם רגעים של אושר, אושר כזה שלא ידע יעקב מימיו, הוא עמד ואמר לקב"ה: 'רבונו של עולם, גם את הרגעים האלו אני מסכים לתת לך, אתה גם לפני יוספי שלי! בדקות הכי יפות שלי אתה תמיד תהיה לפי הכל!'. הוא הניח יד על העיניים ואמר 'שמע ישראל', ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך, את הרגעים היפים ביותר שיש לו בחיים, הקדיש יעקב אבינו לבורא יתברך. קוראים לזה אהבת ה'! אבא שבשמיים, לא יהא רגע בעולם שאעזוב אותך!
וכך כותב ר' בחיי בספרו חובות הלבבות, מי הוא האדם שנקרא אוהב ה'? מי ראוי לשאת את התואר של אוהב ה'? מי מקבל את התעודה הזו? אומר ר' בחיי: "היא הנפש שאם ייטיב לה הבורא תודה לו, ואם יעַנֶּהָ לא תוסיף כי אם אהבה"- רבונו של עולם, גם השעות של הקשיים שלי לא יגרעו מהאהבה שלי אליך, אלא רק יגרמו לי להוסיף אליך עוד אהבה. זה אוהב ה', שכל התמורות שיעברו עליו, פיטורין מהעבודה, או מעוכב שידוך, הוא לא מחליף את אבא שלו.
הרבי מקוזניץ' סיפר על שני איכרים שהלכו פעם ברחוב ופגשו ילדה קטנה. אמר האחד לחבירו: 'הילדה הזו היא הבת שלי והראייה לכך היא, שבשעה שחייכתי אליה היא חייכה אלי חזרה'. אמר לו חבירו: 'אין זו ראיה שהיא בתך, מפני שכל ילד דרכו לחייך למי שמחייך אליו, ואפילו לאדם זר. העדות האמיתית לידע האם היא בתך, היא גם אם אחר שתסטור לה היא תחייך לך, שם אני אדע שהיא הבת שלך'- בן אמיתי מחייך אחרי סטירת לחי, זה בן אמיתי, כי לחייך שמחייכים לך, לעשות לקב"ה סעודת הודיה אחרי ש'סידר' אותך, זה דבר גדול, אך עדיין לא עברת את מבחן האהבה, לעבור את מבחן האהבה, זה גם בזמנים שהמחיה קצת בדוחק, גם שם אתה צריך לחייך לו, זה ייקרא אוהב, כי אם אתה חמוץ, אתה לא מהאוהבים. בן כל הזמן מחזיק במעיל של אבא, הוא לעולם לא עוזב לו את המעיל, וכלשון רבותינו: 'כי הצדיק אף במידת הדין שמח'.
וממשיך חובות הלבבות ואומר: "ומי שמשתדל באהבה זו תמיד, יאמצהו הבורא יתברך על האהבה הנאמנה, שנאמר "אֲנִי אֹהֲבַי אֵהָב וּמְשַׁחֲרַי יִמְצָאֻנְנִי"- הקב"ה לא ישכח לך את זה, הוא לא ישכח אותך, הוא יאמץ אותך, הוא יגדיל אותך, הוא יעלה אותך, כי אתה תמיד היית איתו, גם בזמן המצוקות. זוהי אהבת ה', לתת לקב"ה את הלב, וכמו שכותב רבינו 'כד הקמח' על הפסוק "בכל לבבך": "מדוע ביקש הקב"ה את הלב, למה דווקא את האבר הזה? עונה הרב, כי הלב זהו האבר הראשון שנוצר באדם, כמו שהעין רואה היום בצילום האולטרא-סאונד, שבשבועות הראשונים יש לב שמפעם למרות שעדיין לא נוצר הראש (מה רבו מעשיך ה'!), וכן הלב הוא גם האבר שמת אחרון, הוא האחרון שעוזב, הוא הראשון שבא והוא האחרון שעוזב, זהו "בכל לבבך". מבקש הקב"ה, שהלב שלך יהיה אתו מהרגע הראשון עד הרגע האחרון "עַד אֶגְוָע לֹא אָסִיר תֻּמָּתִי"- עד הרגע האחרון אני אהיה איתך רבונו של עולם. ה' יזכנו באמת לעשות רצונו ולעבדו בלבב שלם. י.
