ברכת הגומל

מי חייב בברכת הגומל: ארבעה אנשים צריכים לברך הגומל: א) חולה שנתרפא ועמד מחוליו. ב) יורדי הים (המפליגים בספינה). ג) הולכי מדברות (אנשים שנוסעים בדרכים מסוכנות). ד) חבושים בבית הסוהר שיצאו לחופשי. כל אלו בכלל סכנה היו, ולכן צריכים להודות להשי"ת על שהצילם (ויתבאר דינם בהמשך). מכל מקום, מי שעשה תאונה וכדומה, ולא נגרם לו נזק כלל, או שהסתכן בדבר אחר, אין מברך הגומל. וכן לא מברכים אלא על הארבעה הנ"ל (שו"ע ריט' סע"א'). ואף אישה חייבת בברכת הגומל. ואדם שניצל מסכנה ורוצה להודות לה' על הטובה שעשה עמו, יעשה סעודת הודיה עם אנשים יראי ה', או שייתן צדקה כפי יכולתו.

חולה שנתרפא: חולה שנתרפא חייב לברך הגומל, ובלבד שנפל למשכב, דהיינו שהיה מרותק למיטה, ואפילו רק לכמה שעות. ולכן, אם היה לו חום גבוה עד שנפל למשכב, צריך לברך הגומל, וכל שכן אם עשה 'צנתור', או ניתוח לב כל שהוא וכדומה, או אפי' ניתוח שבר, שנותח בהרדמה מקומית בלבד, כל אלו צריכים לברך הגומל. והוא הדין ליולדת שצריכה לברך. ואע"פ שלכתחילה עדיף לברך הגומל ביום ולא בלילה, רשאית לברך בליל 'ברית יצחק' (לילה לפני הברית מילה) (חזו"ע ברכות ע"פ השו"ע ריט' סע"ח'. ומש"כ אפ' לכמה שעות וכו', כ"כ הבה"ל בדעת מרן, כה"ח סופר, האורל"צ, וכן דעת הגר"ע יוסף זצוק"ל בחזו"ע ועוד, דלא כהבן איש חי, שדעתו דווקא שנפל שלשה ימים למשכב מברך).

מתי החולה מברך: החולה מברך הגומל רק כאשר נתרפא, אך לא יברך אם עדיין לא הבריא לגמרי, מכל מקום אדם שכבר מתהלך כבריא יכול לברך, אע"פ שמרגיש כאב קל ועדיין נוטל תרופות, וכן יולדת לא תברך לפני שיעברו שבעה ימים מעת לידתה, וגם אחרי שבעה ימים אם היא עדיין לא הולכת כבריאה לא תברך, אלא תמתין עד שתבריא (כ"כ בספר הלכה ברורה (סי ריט' ה"ט') לרה"ג דוד יוסף שליט"א בשם פוסקים, ע"ש באריכות).

חבוש בבית האסורים: אדם שהיה בבית הסוהר חייב לברך הגומל, ואפילו היה חבוש על דיני ממונות בלבד. מכל מקום אדם ששוחרר מבית הסוהר בערבות וכדומה, עד למועד חדש שיבררו את גזר דינו, אינו מברך, אלא עד שיהיה משוחרר לגמרי, וכן אם שוחרר למעצר בית אינו מברך הגומל, אלא עד שישתחרר לגמרי. וכן חייל שהיה כלוא בכלא צבאי, אפילו כמה ימים מועטים צריך לברך הגומל, כדין כל שיוצא מבית הסוהר (כתב המג"א, שאין לברך שיוצא מבית האסורים, אלא רק אם חבשוהו על דיני פיקוח נפש, וכ"כ בלקט יושר, אמנם הרב זצוק"ל בחזו"ע (ברכות עמ' שנח') העיר, שנראה שהוא דווקא לשיטת חכמי אשכנז, שאין מברכים אלא על חולה שיש בו סכנה, אך לדעת מרן, שמברכים על כל חולה שנפל למשכב, אין הכי נמי שמברכים אף בדיני ממונות וכדומה. וכ"כ הר' החיד"א בברכ"י, והביא תנא דמסייע ליה הוא המהר"י בן מיגש, שכתב, שכל שהיה כלוא ולא היה מושל בנפשו ועכשיו מושל בנפשו, צריך לברך, וכ"פ הרב זצוק"ל ע"פ רבים מרבותינו האחר').

הנוסע מעיר לעיר (הולכי מדברות): הנוסעים מעיר לעיר וזמן הנסיעה נמשך 72 דקות, צריכים לברך הגומל, משום שכל הדרכים בחזקת סכנה הם. ואם נוסע וחוזר באותו יום ובצירוף זמן הליכתו וזמן חזרתו יש 72 דקות גם צריך לברך הגומל בשם ומלכות, ומבוקר עד בוקר נחשב בו ביום לעניין זה (כגון שנסע בבוקר וחוזר באותו יום אפילו מאוחר בלילה, צריך לברך הגומל). נהגי מוניות, הסעות וכיוצא בהם, מברכים הגומל פעם בשבוע ביום שבת (כ"כ השו"ע ריט' סע"ז', ושכן מנהג בני ספרד. והוסיף, שאם הוא בדרכים המוחזקות כמסוכנות ביותר מברך אף בפחות משיעור 72 דקות, וכ"ה בס' הלכה ברורה. ומש"כ נהג מונית וכו', כ"פ בחזו"ע עמ' שסו', דלא כהאול"צ והגר"מ לוי בספרו ברכת ה', שדעתם שיברך כל יום. ואם הוא נוסע פעמיים ביום, גם הר' ברכת ה' מודה שיברך פעם אחת ולא בסיום שתי הנסיעות).

מתי הזמן הראוי לברך ברכת הגומל: לכתחילה נכון שלא לאחר את ברכת הגומל עד שלשה ימים מהרגע שהתחייב בברכה. ואם לא הספיק לברך תוך שלושה ימים יכול לברך גם לאחר מכן. ואם עבר זמן רב עד שהסיבה שבגללה התחייב נשכחה כבר, אין לו לברך יותר בשם ומלכות (שו"ע ריט' סע"ו', חזו"ע ברכות עמ' שנו'. וע' שם בסוף ההערה, שהביא לבעל ערוך השלחן, שאם עבר זמן רב, לא יברך בשם ומלכות. ובשו"ת שבט הקהתי הוסיף שאם עברה שנה מיקרי זמן מרובה).