"עֵינַי בְּנֶאֶמְנֵי אֶרֶץ"
למה התכוון דוד המלך באמרו: "אֱמוּנִים נֹצֵר ה"? מי הם אותם אמונים שה' שומר עליהם? ולמה התכוון שאמר: "עֵינַי בְּנֶאֶמְנֵי אֶרֶץ"? מי הם אותם שהקב"ה אומר עליהם: "אותם אני מחפש"? אומר הרב אביגדור מילר זצ"ל, שאלו אותם שיש בהם את תכונת הנאמנות!
ומהי אותה נאמנות? מסביר הרב זצ"ל באלו המילים מהי ההגדרה של נאמנות: "להיות מסור ולא לבגוד, להיות זהיר בשליחות, להתמסר ולתת את כל הלב". ומצינו מידה זו בהרבה תחומים בחיינו. הראשונה והחשובה ביותר, היא נאמנות לקב"ה. האדם פועל במלאכת שמים גם שהדבר לא נעים, הוא קם לתפילה גם שהוא ישן מאוחר, היא נזהרת בצניעות לא רק בימי חול, אלא גם שיש חתונה לאחותה היא מחשבנת מה יחשוב הקב"ה. יש הנאמנים למעבידם, הוא לעולם לא ינצל רגעים שהבוס לא שם וירפה ממלאכתו, אלא עבודתו נעשית באותה צורה בין שהבוס שם ובין שאינו שם! ויש נאמנות בזוגיות! מהי נאמנות בזוגיות וכיצד בונים אמון? ובכלל, כמה היא חשובה אותה נאמנות?
נאמנות בזוגיות, היא אותה תכונה שכל אחד מבני הזוג מרגיש בטוח בזוגיות וזה מתבטא בכמה אופנים: א) הידוע שבהם הוא, שהצד השני מרגיש בטחון שלעולם בן הזוג אינו מסתיר ממנו דברים– הפיתוי ל'קצר את הדרך' על ידי שקר הוא פיתוי שקשה מאד לעמוד בפניו. אדם איחר לביתו מפני שדיבר עם חברו, הוא יכול לפתור את עצמו בכל כך קלות אם יאמר: "היו פקקים", אבל הוא לא עושה כן, כדי לא לפגוע באמון! הוא גם יודע שהשקר אין לו רגליים ובסוף היא 'תתפוס' אותו ויותר היא לא תאמין לשום מילה שלו ובזה נהרס האמון (וצריך לדעת, שאפילו שהותר לשנות לפעמים מפני השלום, כבר אמר רבנו הבעל שם טוב הקדוש: "ואני אומר לו שלא ישקר").
ב) השני והוא חשוב מאוד ונכנה אותו בשם: 'ניצול רגשות'. הצד השני 'עצור' מלתת את כל כולו, כי חושש שבן הזוג ישתמש ברגשותיו לרעה: "אם אני אתן את כולי, אני יודעת שהוא יתחיל לזלזל", "אם אני אומר לה הרבה מילים טובות, היא תתחיל להתגאות עליי". בני הזוג צריכים לתת לצד השני את ההרגשה: כמה שתתאמץ יותר, כך אני אעריך ואתאמץ לתת מעצמי יותר- כשהקשר יהיה כך, כשהצד השני ירגיש 'בטוח', יהיה קל יותר להיפתח. וזה יסוד גדול בזוגיות.
ג) יש עוד כמה מצבים מצויים מאד, ואף שאינו נראה שיש להם קשר ישיר לנאמנות, מכל מקום כשנעקוב נווכח שאכן הבעיה היא 'אי אמון'. מצוי, שאחד 'מעיר' לצד השני, יש לו מה לומר, לתקן, להוכיח וכל שאר הדברים הקשורים לביקורת… זוג שבנה מערכת של אמון חזקה, דהיינו שיודע שלעולם אינו מעיר הצד השני לחינם. בעל שיתן תחושה לאשתו: "אם אמרתי, אז זה משהו שבאמת צריך לתקן" וזה על ידי שימנע מהרבה הערות מיותרות לאשתו, יהיה לה קל יותר לקבל ממנו. כמו כן, מצוי שיש בקשות בבית, האישה מבקשת מבעלה: "אולי לא תלך לעבודה\לכולל, אני רוצה שנצא קצת", אם יש אמון ביניהם, אם הבעל ידע: "אשתי לעולם לא מבקשת, אם היא בקשה היא באמת צריכה!",
הוא יישאר איתה בלי לחשוב פעמיים, אבל אם בכל פעם שקצת משעמם לה, או בכל פעם שהיא בחופש היא רוצה את בעלה לידה, אזי התוצאה היא שהבעל 'יבדוק בפינצתה' מה הוא המקור לבקשותיה. וכן פעמים שהאישה מתלוננת: "כואב לי"- יום אחד כואב לה הראש, יום אחד הבטן, יום אחד היד, כל יום משהו אחר. ופעמים, שמרגישה שהבעל אינו רגיש כל כך לכאבה, היא אומרת לו והדברים עוברים לו ליד האוזן כאילו כלום. האישה בעניין זה פגעה באמון של בעלה, היא כבר לא נאמנת כל כך על בעלה שהכאב מצריך יחס גדול, כל הזמן היא מתלוננת הוא מרגיש שהיא 'סתם מנפחת' ברמת הכאב, אך אם היא תדע למעט בתלונות ולא להגזים בדיבורה, אז היחס אליה יהיה אחרת! אם הוא ידע: "אם הצדיקה הזאת מתלוננת, אז באמת כואב לה" זה ישנה הכל!
דוגמא נוספת, ישנו את 'המתנצל הסדרתי' שפוגע וסומך על כך שאחר כך 'יסתדר', בפעמים הראשונות זה 'יקנה אותה', אך לאט לאט היא כבר לא תאמין בך, היא תדע שלפגוע בה זה בשבילך דבר שנקל לעשותו וההתנצלות שלך כבר לא תתקבל! ועוד, שתראה כמזלזל בה וברגשותיה. והדוגמאות רבות, אך העיקר כבר בידנו, שצריך להיות מאד זהיר ולחשוב הרבה פעמים לפני כל מעשה, שאם היו 'תקדימים שליליים'– יש לדבר השלכות, הדברים נרשמים והאמון נהרס לאט לאט וחבל! ותן לחכם ויחכם עוד.
